ד"ר יואב לינזון מספר כי עשה דרך אקדמית פתלתלה עד שהגיע למשרה האקדמית המחקרית שלו כיום כראש המעבדה לחקר מערכות אופטו–מכניות זעירות באוניברסיטת תל אביב. הסיבה לכך, בין השאר, הייתה העדפתו לחזור לישראל מיד אחרי הבתר–דוקטורט - ולא

להמתין בחו"ל עד שתתפנה המשרה המתאימה עבורו. הבתר–דוקטורט שלו התחיל בשנה באוניברסיטת מונטריאול והמשיך בשנתיים נוספות באוניברסיטת קורנל שבאיתקה (צפון מדינת ניו יורק).

 

הוא אומר: "רציתי לחזור בסתיו 2011 ,אבל לאחר סבב ראיונות ראיתי שאין כל משרה אפשרית בשבילי באוניברסיטאות המחקר. לכן קיבלתי הצעה מהמכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה בכרמיאל, וכיהנתי שם כמרצה בכיר, העוסק בעיקר בהוראה וגם מפעם בפעם בפרויקט מחקר ניסיוני המשותף לקבוצות אחרות בארץ (אחד באוניברסיטת תל אביב והשני בטכניון בחיפה), עד שנת 2014 .בשלהי שנה זו עברתי למשרה הנוכחית באוניברסיטת תל אביב. מה שכיוון אותי היה הרצון לחזור לישראל לחיות בקרבת המשפחה ולא להישאר עוד בחו"ל". 

 

(ד"ר יואב לינזון / צילום: פרטי)

 

ד"ר לינזון חקר בדוקטורט שלו אופטיקה לא–לינארית במוליכי גלים פוטוניים בהנחייתו של פרופ' שמשון ברעד בבית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה. "עבדתי בזמני עם שותף איטלקי זוטר מאוניברסיטת מונטריאול במהלך עבודת הדוקטור שלי. כתבנו יחד הצעת מחקר. ההצעה התקבלה, ובקיץ 2005 נסעתי לקנדה כדי להתחיל מחקר ישיר במונטריאול עוד במהלך הדוקטורט שלי, אשר הסתיים רק בשנת 2008 .טקס הסיום של הדוקטורט היה אחרי שהתחלתי את הבתר–דוקטורט, וטסתי לישראל בטקס שנת 2009 כדי להשתתף בו". בשלהי שהותו בקנדה החליט ד"ר לינזון להחליף תחום ולהתמקד בננו–אלקטרומכניקה, תחום שהיה לו ייצוג זעום בלבד בישראל באותה התקופה. בעבודתו כיום קבוצת המחקר בראשותו עוסקת בשני תחומים מרכזיים - סיבים אופטיים והתקנים מבוססי–סיליקון על שבב לצורך הפעלה וחישה של מיקרו וננו–מכונות.

 

הוא אומר כי על המשרה באורט בראודה שמע ממרכז הקשר, במסגרת הודעות רבות שקיבל מהמרכז על משרות פנויות ועל קולות קוראים של מוסדות מחקר, מכללות וגופי תעשייה. ד"ר לינזון מספר כי נרשם למרכז הקשר בקיץ 2010 ,שנה לפני שחזר, משום שרצה להתעדכן בכל המשרות המתפנות בישראל, וכן השתתף בסדנאות רבות בקורנל העוסקות בדגשים לראיונותפנים אל פנים ובכתב. "בתקופה ההיא דיברו בארץ הרבה על 'בריחת המוחות', והיו הרבה יוזמות שנועדו לצמצם אותה. מרכז הקשר שימש לי כתובת שמרכזת את המידע הרלוונטי. אני חושב שזה משאב חשוב מאוד למי שרוצה לחזור, ואני עצמי מרגיש שהסיוע שקיבלתי ממרכז הקשר היה מהותי מאוד בתחילת הדרך חזרה. זה עזר בין השאר לא להיעלב במקרה של דחייה ולהבין טוב יותר את המנטליות האקדמית המקומית".

 

אשר למשרת החוקר במכללת אורט בראודה אומר ד"ר לינזון כי "זה לא היה קלאסי בשבילי,אבל הם הלכו לקראתי הרבה. פיזיקה והנדסה אופטית הייתה בזמנה מחלקה שהתפתחה בקצב מהיר, ונתנו לי שטח להקים עמדת מעבדה מקומית צנועה. יש יתרונות גם במכללה, במיוחד למישהו שהוא תאורטיקן ואשר איננו זקוק למשאבים אנושיים ופיזיים רבים". ד"ר לינזון מספר כי גם בעת המחקר וההוראה במכללה שמר על קשר רציף עם אוניברסיטת תל אביב. כעבור כמה שנים, כשפרשו כמה חוקרים, וחלה התרחבות ניכרת בפקולטה להנדסה, הגיש שוב מועמדות - והתקבל.

 

"אני חושב שמהניסיון שלי אפשר לגזור עצה כללית למי שרוצה לחזור לישראל", הוא אומר: "צריך לקחת מה שאפשר". "ידעתי מראש שאני רוצה לחזור לישראל בכל מקרה, ושמסע ההשתלמות שלי הוא לתקופה מוגבלת. לא רציתי לחפש משרה בחו"ל, שזו אסטרטגיה שונה ממה שראיתי אצל עמיתים שאיישו משרת בתר–דוקטורט. בביקורים שלי בארץ נפגשתי פחות או יותר עם נציגים מכל האוניברסיטאות. בפגישות הציעו לי לחכות בחו"ל שנה-שנתיים למשרה מתאימה, אבל לא רציתי".

 

הוא מוסיף ואומר: "המסקנה שלי היא שצריך להיות גמיש, גם מבחינת החזרה לישראל וגם מבחינת המחקר המדעי אחרי שמוצאים משרה אקדמית בישראל... אני מכיר חוקרים שניסו והצליחו אבל גם כאלה שהיו צריכים לחכות שנה-שנתיים בחו"ל, ובסוף חזרו. גם יש חוקרים שנשארים, חלק מהם מרוצים יותר וחלק מרוצים פחות. מה שאפשר לומר הוא שבישראל אף אחד לא פוסל אותך בצורה קרה, בניגוד למה שאולי יכול לקרות בארצות הברית ובאירופה. תמיד יאמרו 'השנה זה לא מתאים, אבל אולי בעתיד'. צריך פשוט להתמיד בחיפוש, ולא לוותר... עצה נוספת שאני יכול לתת, היא לחשוב היטב איך מגדירים את המחקר, לנסות להציג בצורה ברורה מהו תחום הידע החדש שתביא למוסד האקדמי שבו אתה מעוניין להשתלב, הצגה אמינה מבחינת נתוני ה–record track שצברת, וכיצד תרחיב אותו עם סיכוי גבוה להצלחה".

 

 

ד"ר דנה רייכמן נסעה עם בעלה הפיזיקאי וילדיה לבתר–דוקטורט באוניברסיטת אן–ארבור שבמישיגן. את התואר השני ואת הדוקטורט

שלה עשתה במכון ויצמן, ותחום המחקר שלה כיום באוניברסיטה העברית בירושלים הוא כיצד תאים ואורגניזמים מתמודדים עם תנאי

סביבה משתנים מבחינת תפקוד החלבונים בהם. "כשתנאי הסביבה משתנים מבחינת טמפרטורה, חמצון או כל גורם אחר", היא אומרת, "מבנה החלבונים בתא עלול להיפגע. השאלה שאני חוקרת היא כיצד התאים מתפקדים במצבים כאלה, וכיצד הם מגינים על החלבונים מפני נזק למבנה ולתפקוד שלהם".

 

משפחת רייכמן הייתה ארבע שנים בארצות הברית, מ–2008 ועד ל–2012 .לדברי ד"ר רייכמן, "בתחום מדעי החיים זו תקופת פוסט קצרה יחסית". לדבריה, אחרי תקופה קצרה בלבד היה ברור להם כי הם מעוניינים לחזור לישראל - גם מבחינה אישית וגם מבחינה מקצועית. "היה ברור לנו שהטיסה לנתב"ג - ולא ממנו - צריכה להיות הנסיעה האחרונה שלנו", היא אומרת, "זה קשור למשפחה, כי זה הבית; ישראל היא גם המקום שאתה מבין הכי טוב ויכול להתבטא בו בקלות ונוחות. גם המדע הישראלי הוא טוב, האנשים מצוינים, ויש הרבה שיתופי פעולה, שהם נוחים לביצוע כאן כישראלים יותר מבחו"ל. למעשה, לא חיפשנו אלטרנטיבה לחיים בישראל".

 

(ד"ר דנה רייכמן / צילום: פרטי)

 

שנה לפני חזרתם נרשמה ד"ר רייכמן לאתר מרכז הקשר והחלה לעבור על המשרות שהוא הפיץ למנוייו. "היתרון הגדול במרכז הקשר הוא הריכוז של כל המידע ותהליך ההגשה. אני לא יודעת איך זה היום, אבל כשאנחנו היינו בחו"ל לא היה ברור בדיוק מה עליך לעשות כשאתה מחפש משרה בארץ. נכון, אפשר לשאול ולברר עם חברים, אבל זה לא תמיד קל. זאת, לעומת המצב באקדמיה האמריקאית, שם התהליך די מובנה".

 

ד"ר רייכמן מספרת כי לקראת סוף הבתר–דוקטורט שלה טסה לישראל לעשרה ימים, שבהם "קיימתי ראיונות כמעט בכל אוניברסיטה". היא אומרת כי "עונת המועמדים והראיונות היא בדרך כלל בחג המולד, כשכל הבתר–דוקטורנטים באים לישראל ממילא [אז גם מקיים מרכז הקשר את הכינוס השנתי שלו, המלווה ביריד תעסוקה]. אני באתי קצת אחרי".

 

המאמץ השתלם, וד"ר רייכמן עומדת כיום בראש מעבדה באוניברסיטה העברית. עם זאת היא ערה לקושי למצוא משרה באקדמיה הישראלית: "אצלנו מדובר בהצלחה של 50% .בעלי לא מצא משרה אקדמית בארץ, אבל החלטנו שזה בסדר לחזור גם למשרה אקדמית אחת. היו לו סיכויים גדולים למצוא משרה אקדמית בארצות הברית, אבל החלטנו לחזור".

 

(ד"ר דנה רייכמן, במרכז, וצוות המעבדה שהיא מובילה / צילום: פרטי) 

 

לדבריה, "מקצועית זה תמיד מאתגר לחזור. כשאתה מגיע מבתר–דוקטורט למשרת ניהול קבוצה מדעית שלך אתה מתחיל עבודה שלא למדת איך לעשות אותה. אתה יודע לחקור, אבל פתאום אתה צריך לפנות לאפיקים חדשים כמו גיוס מענקי מחקר וסטודנטים, צריך למצוא דרך יעילה למלא את המעבדה הריקה..." ד"ר רייכמן מציינת כי הסתייעה במרכז הקשר אף אחרי חזרתה - במציאת צוות למעבדה שהקימה: "מרכז הקשר סייע לי גם למצוא סטודנטים מתאימים לאייש את המעבדה החדשה. הם פרסמו שאנו מחפשים מועמדים, ובזכות הפרסום קיבלנו פניות רבות".

 

"גם משפחתית לקח לנו זמן להסתגל", היא אומרת. "הגענו בדיוק בתקופת מלחמה, היה צריך להתמודד עם אזעקות ופחדים אישיים ועם מסגרות חינוך והשתלבות מחדש בארץ". "למרות זאת", היא אומרת," לא חשבנו לחזור לחו"ל. היה ברור לנו שאין דרך חזרה".

 

בתור המלצה לחוקרים ישראלים הנמצאים בבתר–דוקטורט בחו"ל, ד"ר רייכמן אומרת כי דאי לנצל את הזמן מבחינה אישית ולא רק מקצועית, "שיפנו זמן לטיולים לפני שחוזרים לארץ. שלא יעבדו מסביב לשעון. אנחנו מרגישים שלא ראינו מספיק מקומות". ועוד דבר

אחד: "אם יש לכם אפשרות להישאר זמן מסוים בחו"ל אחרי שקיבלתם את המשרה, כדאי לנצל את זה לבניית המעבדה כאן - זה רווח אדיר".

 

התגוררנו בסן דייגו כשבע שנים וחצי, וכמעט ראינו את עתידנו שם", מספר ד"ר חי דביר, המכהן כיום כראש המרכז לביולוגיה מבנית בטכניון. "התלבטנו במשך שנים אם לחזור או להישאר, כשאחד השיקולים המרכזיים שלנו היה הילדים. הבת הבכורה שלי הייתה בת 13 לפני שחזרנו לישראל, וזה היה כמעט הרגע האחרון שבו היינו יכולים לחזור ולאפשר לה להשתלב בלימודים". "אף שהיה רצון לחזור לישראל", הוא אומר, "לא שקלנו לשוב ללא משרה אקדמית. לכן שמחתי לראות הודעה בדואר האלקטרוני ממרכז הקשר על משרה פתוחה בטכניון שהתאימה ביותר להתמחות שלי".

 

(ד"ר חי דביר במעבדתו / צילום: פרטי)

 

בנוגע לסוגיית בריחת המוחות אומר ד"ר דביר כי "כמעט כל הבתר-דוקטורנטים שהכרתי בארצות הברית, שהגיעו לרמת הישגים שמצדיקה חיפוש משרה אקדמית, ניסו ומנסים לחזור לארץ. המצב הוא שאין מספיק מקומות. יש מדענים שמחפשים משרות במקביל גם בארצות הברית, ויש שאף לא קיבלו הצעות עבודה בישראל אך קיבלו הצעות יוקרתיות מהרוורד, אז אי אפשר לומר שאין בריחת מוחות. אבל באופן מפתיע לכאורה, למרות המציאות הישראלית הלחוצה שבה ההישרדות היא במרכז ההוויה של מרבית התושבים, כמעט כל מי שאני מכיר היה מעדיף עבודה בישראל".