רופאים־חוקרים הם עמוד התווך של המחקר הביו־רפואי המודרני, בזכות יכולתם לשלב ידע מתחום הרפואה הקלינית עם מחקר קליני, מעבדתי או תרגומי – שילוב חיוני שאינו קיים בקרב העוסקים ברפואה בלבד או במדע בסיסי בלבד. עם זאת, בישראל חלה ירידה מתמשכת במספר הרופאים־החוקרים העצמאיים.
מסמך העמדה מצביע על שורת חסמים הפוגעים בכדאיות המקצועית והכלכלית של המסלול: היעדר תקנים ייעודיים, שכר נמוך ביחס לרופאים קליניים ולחוקרים באקדמיה, קושי בהקצאת זמן למחקר, ואי־הכרה מוסדית מספקת.
במענה לכך, מציע הפורום שורת המלצות מערכתיות, ובהן:
- הכרה ברופאים־חוקרים כמגזר נפרד והקצאה הדרגתית של 200 תקנים חדשים, שישולבו בין אוניברסיטאות ובתי חולים.
- השוואת תנאים לרופאים־חוקרים מול חוקרים אקדמיים, לרבות תמריצים כלכליים, זמן שמור למחקר, ותמריצים מוסדיים על הישגים מדעיים.
- פיתוח מסלולי הכשרה ייעודיים – החל מהשלב הסטודנטיאלי, דרך התמחות קלינית־מחקרית ועד מימון להקמת מעבדות.
- קידום רופאים־חוקרים למשרות ניהול בבתי חולים אקדמיים – מתוך הכרה בתרומתם למחקר, הוראה ופיתוח קליני.
- תמריצים למוסדות הרפואיים על קליטה ותמיכה ברופאים־חוקרים, בדומה למודל התמיכה באוניברסיטאות.
- הפורום ממליץ על הקמת צוות מעקב מטעם האקדמיה שילווה את יישום ההמלצות. צוות זה יכלול חברי אקדמיה ורופאים־חוקרים בכירים, ויפעל מול הגופים הממשלתיים והאקדמיים לקידום הנושא.