ביסוד מאמר זה עומדת התזה שפרנץ קפקא פיתח לכל אורך יצירתו קצרת הימים של מושג הגלגול הטרגי, גלגול שנעצר בטרם הושלם. כשאדם נהפך לבעל חיים הוא איננו נעשה בעל חיים ממש, אלא מפתח צורה ותכונות פיזיות של בעל החיים בעוד בתוכו הוא נותר אדם בעל מודעות ותשוקות אנושיות — ומכאן אומללותו. אילו היה גיבור 'הגלגול' גרגור סמסא נהפך לחרק אמיתי, הוא היה חי חיי חרק ולא היה אומלל. תסמונת הגלגול שנקטע באיבו הופיעה לראשונה ביצירת הנעורים הבלתי גמורה של קפקא 'הכנות לחתונה בכפר', שבה הגיבור הנוסע לחתונתו באי־חשק מתנחם בפנטזיה ילדותית שהייתה לו: התגברות על מצבים לא נוחים באמצעות פרדה מהגוף האנושי ופיתוח צורה של חיפושית הנכנסת לתרדמת חורף. בסיפוריו המאוחרים של הסופר התרחב השימוש במוטיב לתחומים אחדים: תמורה שהפכה קוף לאדם בר דעת בכל זאת הותירה אותו קוף מבחינה מינית (בסיפור 'דין וחשבון לאקדמיה'), והתוצאה הייתה שסע בין כושר הדיבור והמחשבה שלו לזהותו הגופנית והמינית; יהודי מערב אירופה סברו שהפכו לאירופים גמורים אך נותרו למעשה יהודים למחצה; והציונים שהאמינו בחיסול זהותם הגלותית נותרו למעשה יצורי כלאיים, שילוב של שה ושל חתול טורף (בסיפור 'יצור כלאיים'), בהשראת גדיא ושונרא שבפזמון 'חד גדיא'. באמצעות תסמונת הגלגול שנעצר בטרם הושלם המחיש קפקא את תפיסתו הטרגית את מהות ה'התפתחות' האנושית.

דן מירון הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קולומבייה בניו יורק, חוקר הספרות העברית וספרות היידיש. זוכה פרס ביאליק לחוכמת ישראל ופרס ישראל לחקר הספרות העברית.